top of page

יש גם צרות בגן עדן

לפני כ-3 חודשים רצנו חצי מרתון בברלין. זאת הייתה הפעם הראשונה שולדי רץ איתי חצי מרתון, לשם שינוי הוא הסכים להאט את הקצב כדי ללוות אותי לאורך כל הדרך. אז חוץ מזה שהיה ממש מרגש ודיברנו לאורך כל הדרך (כשעתיים וחצי), דבר נוסף קרה תוך כדי המירוץ (שגם הוא קרה בפעם הראשונה תוך כדי ריצה) - רבנו. כן, ממש רבנו.

לא ויכוח בקטנה, לא אי הסכמה קלילה, מריבה סוערת כזו, אמוציונלית. לא משנה אפילו על מה, אני בעיקר זוכרת כמה זעמתי, עד כדי כך שהרמתי את הקול, ואפילו אמרתי צמד מילים לא יפות בעליל. כן, הכי לא מתאים לי, אני לא אדם שנוטה לקלל, בטח לא את בעלי, אבל הרגשתי שזה היה חזק ממני, היה בי הרבה כעס עצור שהתפרץ לו בבת אחת.

עכשיו, מה עושים עם זה? אנחנו באמצע מירוץ! כמו ילדה בטנטרום, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שאני רוצה להתרחק, אז פשוט חתכתי הצידה ורצתי לצד השני של המסלול. רצתי ככה שתי דקות, ולא האמנתי שעשיתי את זה, היינו רק בחלקו הראשון של המירוץ, האם אני באמת מתכוונת לרוץ לבד ככה את כל מה שנותר, בכעס, בעצבים, בלי יכולת להתפייס? אבל האגו שלי לא שחרר אותי, לא נתן לי לחזור אליו. ואז הוא צץ לידי, מחייך. "את חושבת שככה אני אתן לך להיעלם לי, הא?"

נשמתי לרווחה. דיברנו קצת, שיתפתי בתחושות שלי ובצרכים שלי שלא התמלאו, הוא שיתף בתחושות שלו, והסכמנו להמשיך את הדיון הזה כשנחזור ארצה. נרגענו. המשכנו לרוץ מפויסים, ואף חצינו את קו הסיום כשאנחנו מחזיקים ידיים.


לפני ה-משבר לא היינו רבים כמעט בכלל, הוא היה פשוט מסכים כמעט עם כל מה שרציתי. אחרי שחזרנו התחלנו פתאום לריב, ושמחתי על האסרטיביות החדשה שלו, אבל עם הזמן גם זה השתכלל והשתפר, עדיין רבים אבל בדרך כלל בדרכי נועם, בלי לאבד כבוד הדדי, ותמיד תמיד אנחנו מוצאים פתרונות. לכן הריב הזה תפס אותי בלתי מוכנה, זה לא היה בעוצמות שהתרגלתי אליהן. אבל אלה החיים, לכל אדם יש נפילות, וכך גם לכל זוג, הבנתי שמה שחשוב זה שבנינו פה תשתית יציבה ואיתנה, לא כל משב רוח יעיף אותנו, לא כל רעידת אדמה תמוטט אותנו. אני קצת קרסתי הפעם, אז הוא שמר עלינו והתקרב אליי עם כוונת פיוס, פעם הוא המבוגר האחראי ופעם אני.


חשבתי שזהו, אבל זה לא עזב אותי. זו הייתה יריית הפתיחה של כמה שבועות קשים, הן ברמה האישית ובעיקר ברמה הזוגית. הוא היה שם לכאורה - פיזית, רגשית, אבל הוא לא באמת היה שם. היה נדמה לי שמשהו בסדר העדיפויות הולך ומשתבש.


לא הבנתי מה קורה, וגם הרגשתי קצת כישלון - איך אני, שלומדת על זוגיות, שמתחילה ללוות זוגות, שהצלחתי להתרומם מתהום הזוגיות שרבים לא יוצאים ממנה, פתאום לא מצליחה להרים את הראש? השיא הגיע בלילה אחד, כשהייתי לבדי עם החוסר שלי, ואז נשברתי. שוחחתי שעה בטלפון עם חברה אהובה, פרקתי, וכתבתי לולדי שאני רוצה שיחה רצינית בערב המוחרת, שאי אפשר להמשיך ככה. יממה לאחר מכן, בחמישי בערב, ישבנו שנינו בנחת בסלון, הילדים היו במיטות, הטלוויזיה הייתה כבויה, ודיברנו. אני הבעתי את התסכול שלי, בלי האשמות, בלי כעס, דיברתי על עצמי ולא עליו, על איך אני מרגישה, על מה שחסר לי ושהייתי שמחה שיקרה יותר. הוא הקשיב בסבלנות, הסכים איתי שמשהו עובר לאחרונה על הזוגיות שלנו ושצריך לחזור להעיר אותה מחדש. לאור שינוי שחל בתוכניות שלי, הוא הציע שניסע בשישי בבוקר לארוחת בוקר בקיסריה, והסכמתי כמובן. נסענו למוחרת בבוקר, טיילנו קצת בנמל ונהנינו משמש חמימה, אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה, ודיברנו המון. לאורך כל אותו סוף שבוע דיברנו ודיברנו, לא רק עלינו, אבל העיקר - דיברנו.

הקרח נשבר. משהו במתיחות שהייתה שם התפוררה. לא חל שינוי פיזי מהותי, לא הוסקו מסקנות מרחיקות לכת, פשוט עברנו כמה שבועות מרוחקים וקיבלנו החלטה להתקרב מחדש.


עניין טריקי, הזוגיות הזו, כלומר - כל זוגיות באשר היא, אין רגע דל ואי אפשר לנוח על זרי דפנה. קל מאוד להזניח אותה ולהתרכז בכל שאר הדברים שהעולם מציע לנו, קל להתמכר לדייטים קלילים או לדרינק עם החברות, או אפילו להתכרבל ולהסניף את הילדים ולשכוח שיש שם מישהו שגם זקוק לקרבה הפיזית שלנו, למילה הטובה, למבט האוהב בעיניים, לחמלה, מישהו שהוא לא רק שותף להורות ולדירה, אלא גם החבר הכי טוב והמאהב מספר אחת שלי.


Commentaires

Noté 0 étoile sur 5.
Pas encore de note

Ajouter une note
bottom of page