לפני כחמש שנים בעלי ואני השלמנו הליך גישור לגירושין. הסכם הגישור נכתב במהירות וביעילות יחסית, בליווי שתי מגשרות שהסבירו לנו את החוקים במדינת ישראל וניסו לעזור לנו לגבש הסכם הוגן והדדי, בלי שאף אחד ירגיש שהוא מפסיד או מנצח, כי גירושין זה לא מלחמה.
הפרידה שלנו לא הייתה יפה בכלל. נאמרו ונכתבו אז מילים קשות, כאלה שאין לי שום רצון להיזכר בהן. אבל ברגע האמת, כשהתחלנו את הליך הגירושין, היה ברור לשנינו שזה ייעשה בצורה יפה ומכבדת, כי זה הזוג שהיינו תמיד, זוג אוהב ומכבד ושיוויוני. משמורת משותפת, אפס מזונות למרות שעם שני ילדים קטנטנים החוק עמד לצידי (על אף שאני הרווחתי קצת יותר ממנו), הסכמות מהירות על כל מה שעלול לגרום להתלקחות. הגשמנו הלכה למעשה את המשפט "צריך לדעת ממי להתגרש".
גם המגשרות וגם גורמים מקצועיים נוספים שליוו אותנו בנקודות שונות לאורך הדרך הופתעו מהתקשורת הטובה בינינו, חלקם אף חזו בקול רם שבטח בסוף נחזור להיות ביחד. באותם ימים לא האמנתי שזה יקרה, אבל כנראה שהם ראו אז את מה שאני לא הצלחתי לראות.
חתמנו על ההסכם, הייתי אמורה להגיש אותו לבית המשפט אבל הדחיינות שבי ניצחה גם הפעם (וכנראה שהפעם לא במקרה), ופתאום החלטנו לחזור. ההסכם נגנז במדף בארון.
אני יודעת שאם היינו עוברים הליך גירושין שאינו מכבד ורגוע, אם היינו ממשיכים בכעסים, האשמות ומלחמות, לא היינו חוזרים, כי יש כאבים שמהם כבר אין דרך חזרה.
היום אני מבינה טוב יותר שזה אחד המאפיינים הבולטים שלנו כזוג, הכבוד ההדדי, הרצון תמיד לבוא זה לקראת זו, בלי נקמנות, בלי "דווקא", בלי משחקים, והיום זה מורגש הרבה יותר מתמיד. כשכל דבר מדובר, כששום דבר לא נשאר בפנים ולא מתחמם עד כדי פיצוץ, אז הכול אפשרי והכול קטן עלינו.
לפני כמה חודשים סגרתי מעגל כשלמדתי גישור בסיסי, ובקרוב אלמד גם גישור לגירושין - שיוסיף לי טייטל נוסף וחשוב מעבר ל"יועצת זוגית", אבל מעבר לזה, הגישה הזו חשובה כל כך בכל כך הרבה תחומי חיים. שום דבר טוב לא יוצא ממלחמות, שום דבר. אם שני הצדדים מוכנים לדבר ולהקשיב, אז אפשר להגיע להסכמות ולהבנות, אפשר לגשר על כל פער, כל מה שנדרש זה רצון הדדי.
אני מבינה היום שגישור זה דרך חיים, זה דרך הסתכלות על העולם, זה ההבנה שכולם מרוויחים הרבה יותר בדרכי שלום ונועם מאשר בריב. אני מאחלת לעצמי למצוא את הדרכים שלי לעזור להשרות קצת יותר אווירה מגשרת ומפויסת בעולם.
Comments