המושג Don't Ask Don't Tell, או בקיצור DADT, מציין מערכות יחסים פתוחות שבהן בני הזוג מחליטים שלא מדברים בכלל על הקשרים הנוספים. בלי שמות, בלי מועדי דייטים, כלום, מעמידים פנים שזה לא קיים.
בדרך כלל זה מגיע כפתרון בקרב זוגות שמחליטים לפתוח את הזוגיות מכל סיבה שהיא, אך מתקשים להתמודד עם הידיעה שבן או בת הזוג שלהם יוצאים עם אחרים - אז אפשר לצאת, אפשר לעשות מה שרוצים, אבל אסור לשאול על זה או לדבר על זה.
הכוונה היא לא רק סינון של הפרטים הקטנים, אלא ממש לא לדעת על כלום, לא לדעת אפילו שיש דייטים או קשרים נוספים.
כמו שאני תמיד אומרת, כל דרך היא לגיטימית ואין נכון או לא נכון, יש רק את מה שנכון ומתאים לזוג עצמו.
אבל אף על פי כן, אני רואה לנכון להסביר בהזדמנות זאת למה בעיניי הדרך הזו פחות מומלצת, באופן כללי. אני מתכוונת כמובן למקרים שבהם חוסר הרצון לדעת מגיע מתוך פחדים להתמודד עם האמת, מתוך חשש מטריגרים, ולא מקרים שבהם פשוט אין רצון לדעת מבלי שזה מייצר חששות וסרטים בראש.
הבעייתיות עם DADT, היא שהוא די דומה במאפייניו לבגידה. אבהיר - זו לחלוטין לא בגידה, מדובר פה על מצב שבו בני הזוג הסכימו ביניהם שמותר לצאת עם אחרים, הם פשוט לא רוצים לדעת מזה. העניין הוא שברגע שאסור לדבר על זה, אין ברירה מלבד להתנהל בפרקטיקה של הסתרות ושקרים, שזה בא בסתירה לשאיפה לכנות ופתיחות בזוגיות בריאה. אגב, בניגוד לבגידה שמוסתרת היטב, פה יודעים שייתכן שמשהו מתנהל מאחורי הגב, ונאלצים לחיות בחוסר ודאות קשה.
אין מחלוקת על כך שאחד האתגרים הגדולים בזוגיות פתוחה זה השיח על הפיל שבחדר, נראה לי שרוב האנשים היו שמחים לחגוג עם מי שבא להם מבלי שיצטרכו להתמודד עם הקנאה בבני זוגם שעושים אותו הדבר.
אבל אני גם מאמינה שאם כבר עושים משהו, אז עדיף לעשות אותו עד הסוף. החלטתם לפתוח? תלמדו להתמודד גם עם הצדדים הפחות זוהרים. אם לא תעשו זאת, חוסר התקשורת לא יקל עליכם, בדיוק ההיפך, בסבירות גבוהה תמצאו את עצמכם נכנסים לחשדות, חששות ורגשות אשם, והכי גרוע - תרסקו את האמון שבניתם כזוג.