"למה חשוב לך לספר לעולם שאתם פוליאמוריים?"
אני נוהגת לפרסם פוסטים אישיים וחשופים בכל מיני קבוצות פייסבוק, בעיקר קבוצות נשים גדולות, ולפעמים גם בפרופיל האישי שלי, ולפעמים אני גם מזכירה בהם את העובדה שאנחנו בזוגיות פתוחה. לפעמים זה הנושא המרכזי, לפעמים זה חלק קטן יחסית מהפוסט, אבל לרוב זה שם, כי מה לעשות, זה באמת חלק מהזוגיות שלנו וקשה להתעלם מזה.
בקבוצות שאינן עוסקות בפוליאמוריה התגובות שאני מקבלת מגוונות, החל מפרגון מלא ועד לשיפוטיות נוטפת שנאה וזעם, אני משתדלת לא לקחת ללב ולהגיב בצורה עניינית, כמה שאפשר.
העניין הוא שלפעמים אני מרגישה במלכוד - אם לא אזכיר שאנחנו פוליאמוריים, אז מישהי כבר תקפוץ ותשאל איפה הגילוי הנאות שלי שאנחנו פוליאמוריים, ואם כן אזכיר את זה אז יהיו שיכעסו או יאשימו אותי בפריצות, במיסיונריות (וואו, אני הכי לא), או יטענו שיש לי ביטחון עצמי נמוך ושנאה עצמית. אם אני אוסיף גם שאני יועצת זוגית, אז וואי וואי, ילעגו לי ויגידו שאני צבועה - גם פוליאמורית וגם יועצת זוגית? הרי זוגיות פוליאמורית אינה זוגיות בכלל, לא ככה? פוליאמוריה זה כישלון של הזוגיות, לא? ומי אני שככה משחררת את בעלי ובאה ללמד אחרים על זוגיות?
רגע של אושר זוגי
פרסמתי לאחרונה בכמה קבוצות פוסט שעוסק בחשיבות החיבור הזוגי, וברגע קסום שחלקתי עם ולדי בשישי אחה"צ כשישבנו לזמן איכות בחוף. הזכרתי שם גם את ההתמודדות שלנו עם הקשיים של הזוגיות הפתוחה וחוסר הסימטריה בינינו, ושאני מאושרת שלמרות כל זה אנחנו מצליחים לתעדף את הזוגיות שלנו, לייצר זמן איכות וקרבה, ושאחרי 13 שנים ביחד נראה שאנחנו בתקופה הכי טובה שלנו עד כה.
כמובן שמה שחלק מהמגיבות קראו זה "אני בזוגיות פתוחה וחיה בשקר שטוב לי", למרות שכאמור זה לא היה אפילו נושא הפוסט ולמרות שהדגשתי בבירור שאני והוא היום הכי בטוב שיכול להיות. הבנתי שכל אחת קראה את זה מהזווית האישית שלה, עם ההיסטוריה שלה, עם תפיסת העולם שלה, הבנתי שמי שבחרה לשפוט אותי למעשה מדברת את הפחדים שלה, זה יושב על חוסר ביטחון שלה, ולא שלי.
וזה הזכיר לי למה אני ממשיכה לדבר על זה וגם להזכיר מדי פעם כדרך אגב. לא מעניין אותי שכולם יפתחו את הנישואין, אני לא חושבת שזה מתאים לכולם, כשמגיע אליי לקליניקה זוג שמעוניין לפתוח את הנישואין אני קודם כל אומרת: "חכו, בואו נבין קודם כל משמעויות, בואו נבין מה הצרכים האמיתיים שלכם ומה האפשרויות שעומדות לפניכם", אם מישהו מגיע אליי כי הוא חושב שאעזור לשכנע את הצד השני לפתוח - הוא יופתע בגדול. מצד שני, אם יגיע אליי זוג פתוח אני לא אאשים את הפתיחה בכל בעיה שיש להם, צריך לבחון כל מקרה לגופו ולעומק.
אבל חשוב לי שיידעו ויכירו. חשוב לי לנרמל, שיבינו שזו אפשרות שקיימת, שזו דרך חיים לגיטימית, שלא צריך לזלזל במי שבוחר בזה ושעדיף להכיר את האפשרות ולבחור באופן מודע במונוגמיה, ולא כי זו האפשרות היחידה. ותגובות כמו אלה שקיבלתי בדיוק מראות כמה בורות יש, איך זה שגם פוסט אופטימי ורומנטי מקבל תגובות של "את עושה טעות", "את תתחרטי על זה", "את חיה בשקר", "את שונאת את עצמך". זה קצת מזכיר לי סיפורים ששמעתי על רופאים שמנופוביים, זה כמו אדם כבד משקל שהולך לרופא בגלל דלקת באוזן, והאמירה הראשונה שהוא מקבל מהרופא היא: "זה בגלל שאתה שמן, תעשה דיאטה".
שלמים בדרך שלנו
אין לי במה להתבייש. זאת הזוגיות שבחרנו בה, לטוב ולרע, כרגע זה עובד לנו - לא תמיד זה עובד היטב, ברור שיש קשיים ומשברים, אבל באיזו זוגיות אין? אז כן, אנחנו חיים בווליום קצת יותר גבוה, אבל גם הפסגות ממש גבוהות ונעימות, ואנחנו כל הזמן שומרים על הזוגיות שלנו ומטפחים אותה וזה רק מקרב בינינו יותר ויותר.
או כמו שכתבתי לאחת המגיבות השיפוטיות: "היית מעדיפה שנבגוד מאחורי הגב, אה?"
Comments