איפה עובר הגבול בין גבול לבין שליטה בזוגיות פתוחה?

• האם יש גבולות שהם לא לגיטימיים?

• מתי זה גבול, ומתי זו בעצם הגבלה?

• ואיך כל זה קשור להבדל בין בקשה לדרישה?

אתחיל בכך שגבולות בזוגיות פתוחה יכולים להיות מאוד מגוונים: כמו מספר דייטים בשבוע, הגבלת מעגלי היכרות (למשל לא חברים קרובים), או אפילו איפה נפגשים לדייטים רומנטיים (למשל לא במקום ציבורי קרוב שבו מכרים עלולים לראות אתכם).

גבולות? זה כדאי!

אני כמעט תמיד ממליצה לזוגות להגדיר מסגרת התחלתית, גם אם היא תשתנה בהמשך או אפילו תתפוגג - במיוחד בשלבים הראשונים היא תאפשר לצאת לדרך עם קצת יותר ביטחון ותחושת קרקע ועוגן ⚓.

עקרונית, כל גבול יכול להיות לגיטימי - אם הוא נקבע בהסכמה של שני הצדדים. אבל כאן נכנסת הבחנה חשובה: גבול נוגע למה שמשותף ביניכם, בעוד הגבלה נוגעת למה ששייך לצד השני.

אם בן זוג מחליט לצאת עם חברה טובה של בת הזוג - יש לזה השפעה ישירה עליה, ולכן טבעי שיהיה לה say.

אם יש הוצאות כלכליות כבדות היוצאות מתקציב משפחתי משותף, או משהו שמשפיע על הילדים המשותפים - גם שם יש השלכות ברורות לשני הצדדים.

וכמובן נושאים קריטיים של בריאות, כמו שימוש באמצעי מניעה ובדיקות תקופתיות למחלות מין.

אבל מה עם גבולות שלא משפיעים ישירות על המרחב הזוגי?

למשל, האם זה לגיטימי להגיד: “אל תצא עם נשים מתחת לגיל 30”? איך זה משפיע באופן ישיר על בת הזוג אם הוא יוצא עם בת 28?

כאן כבר יש מעבר מגבול להגבלה.

בהחלט ייתכן שהתחושה שלה אמיתית מאוד, אולי זה מעורר קנאה, חוסר נוחות או אפילו חלחלה. כל תחושה היא לגיטימית.

אבל - היא יכולה לבקש, לא לדרוש. בקשה מאפשרת תשובה של כן או לא. בדרישה יש ציפייה לתשובה אחת בלבד.

אם אין מקום ל"לא", אז זה כבר לא גבול, אלא שליטה על משהו שהוא לא שלי.

וכאן מתחיל כדור שלג: אם מותר לי להכתיב לך עם מי לצאת, למה שלא אכתיב גם איך לבלות? עם מי להיות חבר? איזה תחביבים לבחור?

כמובן שכמו תמיד - יש יוצאים מן הכלל, ויש מקרים מורכבים יותר.

אבל מה שחשוב להבין, זה שאם פותחים זוגיות בלי לפתח גם נפרדות, ומנסים לנהל את החיים של הצד השני - זה כמעט תמיד יחזור אליכם כבומרנג 🪃