שמתי לב לאחרונה שהדינמיקה הכי בולטת אצל זוגות א-מונוגמיים שמגיעים אליי לקליניקה (או יחידים שמגיעים ללא בן/בת הזוג), היא המתח בין חופש לביטחון. תמיד יש צד אחד שמושך יותר לכיוון החופש, וצד אחד שמושך יותר לכיוון הביטחון והיציבות, מה שמייצר ביניהם פער משמעותי - פער שניתן לגישור כמובן, ברגע שמבינים ממה ההבדלים נובעים, ומקבלים חיבור למציאות.
וזה לא נכון רק בא-מונוגמיה, גם בזוגות מונוגמיים אפשר למצוא רבות קושי סביב הפער הזה בציפיות, כמעט תמיד נראה צד אחד שמושך יותר לכיוון של חופש, שחרור ונפרדות, וצד שני שמושך יותר להיאחזות בקרקע יציבה. אבל אני רוצה דווקא להתמקד כרגע בזוגות א-מונוגמים.
אסתר פרל כתבה בספרה "אינטליגנציה אירוטית" על המתח שקיים כמעט בכל זוגיות בין ריגוש ותשוקה לבין קרבה וביטחון, ושלמעשה אי אפשר ליישב אותו לגמרי, שניהם לא יכולים להתקיים באופן מקסימלי בעת ובעונה אחת (חוץ ממקרים נדירים), וכדי לחזק אחד מהם נצטרך להחליש קצת את השני.
זה דומה למתח שאני מזהה בזוגות א-מונוגמיים. הצד שמבקש לעצמו יותר חופש וריגוש, מגיע מתוך תפיסת עולם שבה "אם פתחנו את הזוגיות, זה אומר שהכול מותר ושאין גבולות". ואילו הצד שמעוניין לקרקע נבהל מהסיכון בחופש הזה, או מתקשה להכיל אותו, או מעוניין לשים דגש גדול הרבה יותר על יציבות הזוגיות שבבית.
מה זה חופש?
אז אני רוצה רגע לדבר על ה"חופש" הזה. "חופש" הוא מושג לגמרי סובייקטיבי, החופש של אחד אינו החופש של אחר. מה זה בכלל חופש? האם יש חופש מוחלט? האם יש מצב שבו אין שום גבולות, שום חוקים, שום מסגרת, שבו אדם חופשי לעשות כל מה שהוא רוצה בכל רגע נתון?
לטעמי האישי, יש היום הרבה בלבול סביב מושג החופש. אני רואה סביבי זוגות שמתפרקים כי צד אחד רוצה יותר ויותר חופש ולא מוכן לקבל על עצמו שום גבול, וכך מייצר מצוקה גדולה אצל הצד שמתקשה עם זה. זה מתחבר למגמה ההולכת והגוברת של האדרת ה"עצמי", לשים את עצמי במקום הראשון מעל כל השאר.
סדרי העדיפויות בחיים
עכשיו, אני מסכימה שחשוב לתעדף את עצמי במקום הראשון, שלא יהיה ספק. אין שום דבר בביטול עצמי שתורם לשאר תחומי החיים.
אבל! זה לא אומר שהתיעדוף הזה צריך לדרוס את הזוגיות או את ההורות. בעיניי הזוגיות צריכה להיות אי שם למעלה לצד העצמי, וההורות צריכה להיות גם ממש גבוה למעלה, אולי טיפה מתחת לעצמי ולזוגיות (כי ילדים מאושרים יותר עם הורים מאושרים, וחשוב גם להראות להם מודל של הורים שלא מבטלים את עצמם או מוותרים על הזוגיות למענם).
אז אני בהחלט תומכת במגמה ההולכת וגוברת של תעופה עצמית (כידוע, כבר שנים שאני לומדת לעוף), אבל גם מאמינה באיזון, מאמינה שחשוב לא לשכוח את כל השאר כשאני משקיעה בעצמי. הרי אם אאדיר את עצמי אבל אפגע בדרך ביקרים לי, או אף אאבד את הזוגיות ואתרחק מהילדים שלי, מה עשיתי בכך?
Comments