לצאת או לא לצאת מארון הפולי? זאת השאלה

אחת השאלות שעולות שוב ושוב בקבוצות הפולי השונות, זה האם ואיך לספר לילדים ולשאר העולם על הזוגיות הפתוחה.

אני תמיד כותבת את זה ואכתוב גם עכשיו - אין פה נכון או לא נכון, אין one size fits all, כל אחד צריך לחשוב מה מתאים לו ומה מתאים למשפחתו. רק אשתף אתכם בעמדתי בנושא ובניסיוני האישי, כמובן שממש לא חייבים להסכים איתי.

הדרך שלנו

אישית, אני בחרתי ובוחרת בחשיפה מוחלטת. מעולם לא הייתי אדם דיסקרטי במיוחד, וגם במקרה הזה, עברו בערך שנתיים עד שהרגשנו שאנחנו באמת סגורים על אורח החיים הזה, ואז התחלנו לשתף את כל העולם ואשתו, אבל פשוטו כמשמעו. זה התחיל בכתבה במקומון מקוון של חריש, המשיך בהשתתפות בדוקו "פותחים את זה" של שי-לי שינדלר ששודר בערוץ 13, ולאחר מכן גם התארחנו בשידור חי בתוכנית הבוקר של פאולה וליאון בערוץ 12.

לילדים שלנו סיפרנו עוד לפני כן, אבל חשוב לציין שהם היו אז ממש קטנים, אולי בני 4 ו-7, בגיל שבו התפיסה המונו-נורמטיבית עדיין לא התקבעה או השתרשה והראש פתוח לאורח חיים אחר. היה לנו חשוב לשתף אותם כי לא רצינו להסתיר ולהסתבך בשקרים, לא רצינו להמציא תירוצים בכל פעם שאבא נפגש עם החברה או אמא נפגשת עם החבר. ומעבר לזה, רצינו לחשוף אותם לאלטרנטיבות, שיידעו שיש כמה דרכים לחיות את החיים, כמה אפשרויות לנהל זוגיות, וכשיגדלו - הם יבחרו לחיות באופן שבו ירצו לחיות. לא היינו מוכנים להמשיך לשדר להם שזוגיות היא אך ורק גבר ואישה שאוהבים רק אחד את השני ולא פוזלים לצדדים, מבחינתנו זה הרגיש צבוע, זה הרי לא אנחנו. לא דיברנו איתם על מיניות, גם היום אנחנו לא מדברים איתם על המיניות שלנו, זה לא עניינם, אבל פוליאמוריה היא הרי הרבה מעבר למיניות גרידא. אגב, אם את מתלבטת אם לספר, יש שאלה שאני תמיד אוהבת לשאול: "אם היית גרושה, והיית נכנסת לקשר משמעותי עם בן זוג חדש, האם היית משתפת את ילדייך?", אם התשובה היא "כן", אז בעיניי אין הבדל אם את גרושה או נשואה, קשר משמעותי זה קשר משמעותי.

אולי עדיף לחכות?

לטעמי לא מומלץ לחכות עד שהילדים יגדלו, אם יש בבית ילדים קטנים אז דווקא קל יותר בגיל הזה, כי כאמור הם עדיין גמישים מאוד ולא גיבשו דעות נוקשות, וכמו שרבים מלמדים את ילדיהם על שלל סוגי המשפחות, כמו משפחות עם שתי אימהות, או שני אבות, או אבא אחד, או אימא אחת, אז כך אפשר ללמד שיש משפחות שבהן ההורים אוהבים עוד אנשים, כמו שלילדים יש כמה חברים טובים.

אין ספק שרמת הקושי עולה אם מספרים לילדים כשהם כבר גדולים יחסית, במיוחד בגיל ההתבגרות ומעלה, בגילים אלה עלולים לצוף התנגדויות וכעסים חריפים, ואף שיפוטיות כלפי אורח החיים השונה ממה שהם מכירים ורגילים אליו. לפעמים עולה גם פחד - "ומה אם זה יגרום לכם להתגרש?". כמובן שחשוב להבהיר להם שאתם לא מתכוונים להתגרש, ושאתם עושים את זה במקביל לזוגיות שלכם ולא כתחליף. הסבירו להם על ריבוי אהבות. זכרו שכל תחושה היא לגיטימית, ואם יש חשש מהתגובות שלהם אולי כדאי להתייעץ קודם עם פסיכולוג/ית ילדים (רצוי פולי-פרנדלי, כלומר שלא יהיו שיפוטיים וסטיגמטיים כלפי אורח החיים הפתוח). ובכל זאת - אם התגובות שלהם עלולות להיות קשות כשתיזמו שיחה, איך יהיו התגובות שלהם אם יגלו במקרה? ומה אם הם כבר חושדים שמשהו קורה, חושדים שאתם בוגדים? ילדים מרגישים הכול, וככל שהם גדולים יותר כך קשה יותר להסתיר מהם.

אנחנו גרים בחריש, אגב, עיר שכמחצית מתושביה דתיים (וכ-10% חרדים), וגם בקרב החילונים יש הרבה מסורתיים ושמרנים, אף אחד לא לעג לילדינו ולא העיר לנו ולא נתקלנו בשום תגובות בעייתיות ברחוב (רק גיבורי מקלדת בפייסבוק, אבל מהם אני לומדת להתעלם). גם בקרב המשפחות והחברים שלנו, כולם תמכו ופרגנו, היו כאלה שהיה להם קצת יותר קשה בהתחלה אבל כולם הבינו שאלה החיים שלנו וזו ההחלטה שלנו.

וזו הנקודה הכי חשובה בעיניי - כשמחליטים על דרך מסוימת, ומציגים אותה בביטחון רב ובידיעה שזו הדרך הנכונה לנו *כרגע* (לא מתחייבת על כלום לנצח), אז אף אחד לא יכול לבוא בטענות, מה כבר יגידו לנו? זו לא ההחלטה שלהם, אלה החיים שלנו, לא שלהם, מותר לא להבין ומותר לחשוב שהשתגענו, אבל זו הבעיה שלנו ומי שאוהב אותנו צריך לכבד אותנו. זאת התפיסה שאני מסתובבת איתה מאז, אני מי שאני ואני לא אנסה להסתיר את זה, כי אין לי סיבה להסתיר, לא עשיתי שום דבר רע ואני לא מתביישת בכלום.

אז לספר או לשמור בסוד?

כל מקרה לגופו

אסייג ואומר שיש גם מקרים מורכבים יותר. שוחחתי לאחרונה עם מכר פוליאמורי שסיפר שמגיע מבית דתי, ולכן הוא לא מספר להורים שלו וגם לא לילדים (מתוך פחד שהילדים יספרו להוריו). אני מבינה שאני פריבילגית במובן הזה, גדלתי במשפחה חילונית לגמרי, ברור לי שהמורכבות הרבה יותר גדולה עם קרובי משפחה שמרנים. ועדיין, גם מסיפורים ששמעתי מסביבי, ברוב המקרים יש הפתעה לטובה, ורוב האנשים מבינים שזו ההחלטה של הזוג ומקבלים אותה גם אם זה נראה להם שגוי.

נקודה נוספת לסיום - נראה שברוב המקרים החשש לספר נובע מחשש משיפוטיות יתר בגלל שהחברה שלנו שמרנית ברובה ולא פתוחה לרעיונות "חדשים" (ספוילר, לא המצאנו שום גלגל) וחריגים שכאלה. וכך המצב יישאר - אלא אם נפעל כדי לשנות את זה. כן, זה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו, כל מי שיוצא מארון הא-מונוגמיה למעשה תורם ליציאה מהארון של אחרים, ולכך שעוד אנשים יידעו שהאפשרות הזו קיימת בעולם. ככל שיותר ידברו על זה בגלוי, כך זה פחות ייחשב לסוד נוראי ומסוכן, ויקבל יותר לגיטימציה חברתית. זה כמו שלפני כמה עשורים זו הייתה בושה להיות הומו, היום בחברה המערבית זה כבר הרבה יותר מקובל - המצב עוד לא מושלם כמובן, אבל החברה שלנו התקדמה המון בעניין זה. א-מונוגמיה זה לא עניין חדש כאמור, אבל אנחנו הדור החלוץ שמדבר על זה בגלוי, יש לנו את הכוח לחולל שינוי, לכל אחד ואחת מאיתנו.